סליה כהן

אמנית אוטודידקטית המתמקדת בדיוקנאות בפסטל יבש.
עבודתה חוקרת את המתח שבין נוכחות להיעלמות, בין זיכרון לרגע חולף. הפסטל, כחומר עדין ושביר, מאפשר לה לבטא רגש אנושי באופן ישיר ולא מתווך – שכבות של אבקה שמצטברות לכדי מבט, הבעה, סיפור. במרכז העשייה שלה עומדת חוויית האמאות. היא מחפשת את הרגעים השקטים, את הסדקים הקטנים שדרכם מתגלה אמת רגשית. הדיוקנאות אינם רק ייצוג חיצוני, אלא ניסיון לגעת בפנימיות – בזהות, בכאב, בכוח ובפגיעות. בסדרה האחרונה שלה, המתמקדת באימהות של חטופים, מבקשת להעניק מקום לנוכחותן העוצמתית. דרך המבט, הקווים והשתיקות, היא מתעדת כוח מסוג אחר – כוח שקט, מתמשך, שאינו זקוק להצהרה. העבודות נוצרות מתוך כבוד עמוק לנשים הללו, ומתוך רצון לשמר רגעים של אנושיות בתוך מציאות מורכבת. הבחירה בפסטל אינה מקרית – זהו חומר שאינו ניתן לשליטה מלאה, כזה שמגיב למגע, ללחץ, לנשימה. כמו הזיכרון עצמו, הוא יכול להימחק או להשתנות. דרך המדיום הזה, היא חוקרת את השבריריות של הרגע ואת האפשרות להחזיק בו, ולו לרגע אחד נוסף.

בתמיכת קבוצת הראל וחברת ZURICH